אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שישי בערב, סוף שבוע מפרך בעבודה, ספה חדשה יחסית, סרט קיטשי, וטבלה ענקית של שוקולד מריר משובח. ואז... בום. כתם. לא סתם כתם, כתם שוקולד ענק, עיקש ומאוד בולט על הריפוד הבהיר.
אני יודעת מה אתן חושבות: "נו, באמת, כתם שוקולד? מה הסיפור?" אבל תאמינו לי, באותו רגע זה היה הרבה יותר מכתם. זה היה כמו מטאפורה לכל מה שלא עבד ביני ובין בן זוגי באותה תקופה.
היינו תקועים.
היו ויכוחים קטנוניים על כביסה, על מי זרק את הגרביים על הרצפה, על מי שכח להוריד את הזבל. שטויות, אבל שטויות שהצטברו והפכו למחסום. האהבה הייתה שם, אי שם מתחת לכל הביקורת והתסכול, אבל היא הייתה חנוקה.
כשראיתי את הכתם, הדבר הראשון שעשיתי, כמובן, היה לנסות לנקות אותו. מיד רצתי לאינטרנט. גוגל, חברנו הטוב, הציע עשרות פתרונות: סודה לשתייה, חומץ, נוזל כלים, קרח... ניסיתי הכל. שום דבר לא עבד. הכתם נשאר שם, כמו תזכורת מבשרת רעות לכישלון שלי בניקיון, וליחסים שלנו.
"למה שום דבר לא עובד?" שאלתי את עצמי בתסכול. ואז, מתוך הייאוש הזה, עלה לי רעיון. מה אם במקום להילחם בכתם, אני פשוט אקבל אותו?
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי, אבל תחשבו על זה רגע. כמה פעמים אנחנו מנסים "לנקות" את הבני זוג שלנו? לשנות אותם, לתקן אותם, להפוך אותם למה שאנחנו רוצים שהם יהיו? וכמה פעמים זה עובד?
אז במקום לנסות להעלים את הכתם, החלטתי פשוט להניח לו. במקום לכעוס על בן זוגי על דברים קטנים, החלטתי להתרכז בדברים הטובים שבו. במקום לבקר, החלטתי להעריך.
אבל רגע, לא הכל היה ורוד. בהתחלה הוא היה סקפטי. "מה, פתאום את לא מעירה לי על הגרביים?" הוא שאל בחשדנות. הסברתי לו על הכתם, ועל מה שהוא גרם לי להבין.
"הכתם הזה," אמרתי לו, "גרם לי להבין שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות אותך. אני צריכה לקבל אותך כמו שאתה, עם כל הכתמים שלך."
ואז קרה משהו מדהים. הוא חייך. חיוך אמיתי, חיוך שלא ראיתי הרבה זמן. הוא התיישב לידי על הספה, חיבק אותי, ואמר: "גם אני אוהב אותך, עם כל הכתמים שלך."
אז נכון, הכתם עדיין שם. הוא מזכיר לי כל יום שאהבה זה לא רק ניקיון וסדר, זה גם קבלה וסלחנות. זה להבין שאנחנו לא מושלמים, ואף אחד לא מושלם, ושזה בסדר.
אבל הנה משהו שאולי לא חשבתן עליו: מחקרים מראים (כמו זה שפורסם ב-Journal of Marriage and Family) שאחד הגורמים החשובים ביותר לאושר זוגי הוא היכולת לסלוח אחד לשני. לא רק על דברים גדולים, אלא גם על הדברים הקטנים, המעצבנים, היומיומיים.
והנה תובנה ממקור קצת פחות צפוי: הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי כתב פעם: "בתוך החורף, גיליתי שיש בתוכי קיץ בלתי מנוצח." מה זה אומר לגבי זוגיות? אולי שגם ברגעים הכי קשים, תמיד יש בתוכנו את הכוח לאהוב ולסלוח.
אז מה המסר שלי אליכן? אל תפחדו מהכתמים. אל תנסו להעלים אותם. תלמדו לחיות איתם. כי לפעמים, דווקא הכתמים הם אלה שמזכירים לנו מה באמת חשוב.
הכתם על הספה שלי לא רק הציל את הזוגיות שלי, הוא שינה אותה. הוא הפך אותה ליותר אמיתית, יותר כנה, יותר אוהבת. ועכשיו, אני כבר לא רואה בו סתם כתם שוקולד. אני רואה בו תזכורת לאהבה אמיתית, אהבה שמקבלת את הכל, כולל הכתמים.
ואתן? אילו "כתמים" אתן צריכות לקבל כדי שהזוגיות שלכן תפרח? האם אתן מוכנות להפסיק לנסות "לנקות" את בן הזוג שלכן, ולהתחיל לאהוב אותו כמו שהוא? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן בתגובות!
