אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. יום שישי בערב, סוף שבוע ראשון בדירה החדשה שלנו. אני, עם כוס יין אדום ביד אחת ופלטת שוקולד גורמה בשנייה, מתמקמת על הספה הבהירה שאהבתי כל כך. ואז…בום. רגע אחד של חוסר תשומת לב, והשוקולד נמרח על הספה כמו כתם של חרטה.
האמת? יותר מהספה, כאב לי על משהו אחר. על החוסר סבלנות של בן הזוג שלי, איתי. על העובדה שכל דבר קטן הופך אצלנו למריבה. הרגשתי שאני הולכת לאבד אותו.
הכתם הזה, הארור, היה סימבול לכל מה שלא עבד בינינו. האם אפשר בכלל להציל משהו אחרי כתם כזה עמוק?
ניסיתי לנקות אותו בעצמי, כמובן. קרצפתי, שפשפתי, אפילו קיללתי בשקט. אבל הכתם רק התפשט. ייאוש.
חיפוש קצר בגוגל העלה שלל פתרונות: סודה לשתייה, חומץ, אפילו מי חמצן. ניסיתי הכל. כלום לא עבד. הספה נראתה גרוע יותר משהייתה בהתחלה.
ואז נזכרתי בשיחה עם סבתא שלי, רבקה. היא תמיד אמרה שהפתרונות הכי טובים נמצאים במקומות הכי לא צפויים. היא, אגב, מעולם לא הסתמכה על גוגל. היא האמינה באינטואיציה ובניסיון חיים. היא סיפרה לי פעם על כתם יין שהיא הסירה משמלת משי עדינה עם...חלב. כן, חלב!
הייתי סקפטית, אבל מה היה לי להפסיד? הלכתי למטבח, מזגתי מעט חלב על מטלית נקייה, וספגתי את הכתם בעדינות. להפתעתי, הכתם החל לדהות. לאט, אבל בטוח. המשכתי בתהליך, ובסוף – הכתם כמעט ונעלם. מי היה מאמין שדווקא חלב יציל את המצב?
אבל הנס האמיתי לא היה הסרת הכתם. באותו ערב, איתי חזר הביתה. במקום לכעוס, הוא ראה אותי מותשת, מתוסכלת, ומנסה נואשות לתקן את הנזק. הוא התיישב לידי על הספה, חיבק אותי, ואמר: "הכל בסדר, נעמה. זאת רק ספה".
ואז הבנתי. הכתם על הספה לא היה הבעיה. הבעיה הייתה התגובה שלנו, הלחץ שלנו, חוסר הסבלנות שלנו אחד כלפי השני. הכתם פשוט היה טריגר.
מאותו רגע, התחלנו לדבר אחרת. הקשבנו יותר. ניסינו להבין אחד את השני, במקום להאשים. למדנו שאפשר לתקן טעויות, ושאף ספה (או זוגיות) לא מושלמת.
השיחה עם איתי באותו ערב הובילה אותנו לחקור טכניקות תקשורת מועילות יותר. נתקלתי במחקר של ד"ר ג'ון גוטמן, פסיכולוג וחוקר יחסים מפורסם, שמראה שאחת התכונות המנבאות ביותר הצלחה במערכת יחסים היא היכולת לתקן נזקים לאחר קונפליקט. (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. New York: Crown Publishers.)
למדנו גם על "חמשת שפות האהבה" של ד"ר גארי צ'פמן. הבנו שאני מבטאת אהבה בצורה אחת, ואיתי בצורה אחרת, וזה גרם לנו להרגיש לא מוערכים. (Chapman, G. D. (2015). The 5 love languages: The secret to love that lasts. Northfield Publishing.)
האם באמת היינו צריכים כתם שוקולד כדי להבין את זה? כנראה שכן. לפעמים, דווקא הדברים הקטנים, המטופשים, הם אלה שמעירים אותנו.
אני עדיין זוכרת את הכתם החלש שנותר על הספה, למרות כל המאמצים. הוא שם כתזכורת. תזכורת לא רק ליום שבו כמעט איבדנו הכל, אלא גם ליום שבו למדנו איך לאהוב אחד את השני טוב יותר.
אני לא יודעת אם הזוגיות שלכם זקוקה לכתם שוקולד כדי להשתפר. אבל אני יודעת שאם תשימו לב לדברים הקטנים, אם תלמדו לתקשר טוב יותר, אם תסלחו אחד לשני על הטעויות – תוכלו להציל כל זוגיות, גם אם היא מוכתמת.
ואם יש לכם כתם שוקולד על הספה, תנסו חלב. אולי זה יעזור. ואם לא – לפחות תזכרו שזאת רק ספה. מה שחשוב זה מה שיש ביניכם.
אז, מה הכתם שלך? מה הדבר הקטן הזה שמסתתר מאחוריו משהו גדול יותר? אני כאן כדי להקשיב.
