אוקיי, תקשיבו לי טוב. שנים שאני שומעת על "הניקוי הסקנדינבי", על המינימליזם, על איך זה משנה חיים. הייתי סקפטית. לגמרי סקפטית. חשבתי לעצמי, "נו באמת, עוד טרנד ניו-אייג'י יקר שיגרום לי להרגיש רע עם כל החפצים שלי". אבל אז, בום! קרה משהו.
הדירה שלי הגיעה לרמה של כאוס מוחלט. לא סתם מבולגן, כאוס. לא הצלחתי למצוא כלום, הייתי לחוצה כל הזמן, והכי גרוע - הרגשתי שאני טובעת בחפצים שלי. זה לא היה רק בלגן פיזי, זה השפיע לי על הנפש. ואז נזכרתי בניקוי הסקנדינבי. חשבתי, "מה כבר יש לי להפסיד?".
התחלתי לקרוא. הרבה. התחלתי ממרי קונדו, כמובן ("סוד הקסם היפני"). אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי צוללת לתוך פילוסופיות סקנדינביות כמו "לאגום" (Lagom) – לא יותר מדי, לא מעט מדי, בדיוק במידה הנכונה. זה לא רק על כמה דברים יש לך, זה על כמה את באמת צריכה. וזה הכה בי.
אבל רגע, למה דווקא סקנדינביה? הרי מי אני שאשווה את עצמי לעיצוב המוקפד של בית סקנדינבי טיפוסי?
אז זהו, שממש לא! העניין הוא לא לשכפל את העיצוב המינימליסטי הזה (למרות שזה סופר יפה), אלא לאמץ את הפילוסופיה מאחוריו. הסקנדינבים חיים באקלים קשה, עם חורפים ארוכים וחשוכים. הם יודעים להעריך את מה שיש להם, הם מחפשים פונקציונליות ונוחות, והם מאוד מחוברים לטבע. הם יודעים ליצור לעצמם מרחב נעים, פשוט ופרקטי, שמשרת אותם ולא להפך.
עכשיו, מפה הגיע התפנית המפתיעה. חשבתי שאני פשוט הולכת לזרוק חצי מהדברים שלי, אבל גיליתי שזה ממש לא העניין. זה לא רק על להיפטר מחפצים, זה על לשנות את הגישה שלנו אליהם.
זה על מודעות. זה על לשאול את עצמנו, למה אנחנו קונים את מה שאנחנו קונים? מה זה באמת נותן לנו? האם אנחנו קונים כדי למלא חלל ריק, כדי להרשים מישהו, או כי אנחנו באמת אוהבים את זה וזה משרת אותנו? זה משהו שפסיכולוגים כמו טימותי פאצ'ל בספרו "The 8 Paradoxes of Great Leadership" מדברים עליו בהקשר של מנהיגות, אבל זה רלוונטי לכל תחום בחיים, כולל הבית שלנו. צריך להיות מודעים למה מניע אותנו.
התחלתי לאט לאט. ארון הבגדים היה הראשון. הוצאתי הכל. ה-כ-ל. ואז, אחד אחד, החזרתי רק את מה שאני באמת לובשת, אוהבת ומרגישה בו טוב. היתר? תרמתי, מכרתי או, במקרה הגרוע, זרקתי. היה קשה, אני לא אשקר. היו לי בגדים שקניתי לפני שנים ולא לבשתי, אבל הרגשתי שאני "צריכה" לשמור. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי יום אחד אני אלבש אותם. אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה הקשה: "האם זה משרת אותי עכשיו?". התשובה הייתה חד משמעית – לא.
הקאץ'? זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך, ולפעמים הרגשתי שאני עושה צעד קדימה ושניים אחורה. היו ימים שהתייאשתי והייתי מוכנה לחזור לבלגן. אבל אז הייתי עוצרת רגע, נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי למה התחלתי את זה מלכתחילה. בשביל השקט הנפשי, בשביל הסדר בחיים, בשביל להרגיש שאני שולטת במרחב שלי ולא הוא בי.
ואתם יודעים מה? זה עבד. הדירה שלי היום הרבה יותר נקייה ומסודרת, אבל זה לא רק זה. אני מרגישה יותר רגועה, יותר ממוקדת, ויותר שמחה. אני קונה פחות, אני מעריכה יותר את מה שיש לי, ואני הרבה יותר מודעת לבחירות שלי. זה לא קסם, זה עבודה קשה. אבל זה שווה את זה. לגמרי שווה את זה.
אבל הנה עוד תובנה – זה לא חייב להיות מושלם! לא צריך להפוך לנזירים סקנדינבים שגרים בתאים לבנים וריקים. ממש לא. מותר שיהיו לנו חפצים שאנחנו אוהבים, גם אם הם לא פרקטיים. מותר שיהיה לנו בלגן קטן מדי פעם. העניין הוא לא לשאוף למושלם, אלא לשאוף לאיזון.
ואולי זה כל הסיפור – האיזון הזה בין הכמות לאיכות, בין הפונקציונליות לרגש. הסקנדינבים מלמדים אותנו איך לחיות חיים פשוטים יותר, מודעים יותר, ומספקים יותר. וזה משהו שכולנו יכולים ללמוד ממנו, לא משנה איפה אנחנו גרים או איך נראה הבית שלנו.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לנסות? אילו חפצים הייתן מתחילות להיפטר מהם? ספרו לי בתגובות!
