האמת? עד לפני כמה שנים, הייתי בטוחה שהמאבקים הכי גדולים של ההורים הם על שיעורי בית, שעות מסך, ואולי… ניקיון החדר. טעיתי בגדול. מברשת השיניים. כן, החפץ הקטן הזה, שנמצא בכל בית, הוא כר פורה לדרמות היסטריות, דמעות תנין, ולפעמים, גם לאיבוד השפיות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת שמתי לב לזה. הייתי אצל חברה, והילד שלה, בן שלוש בערך, פשוט סירב בכל תוקף לצחצח שיניים. לא עזרו תחנונים, לא הבטחות, לא איומים. הוא פשוט התחיל לבכות ולצעוק כאילו הוא עומד לעבור ניתוח לב פתוח. אני, בתמימותי, חשבתי שזה מקרה חד פעמי. наивно, я бы сказала.
ואז זה קרה אצלי.
אני לא אשקר, הייתי די בשוק. חשבתי שאני מוכנה לאתגרים של הורות, אבל מלחמת עולם על מברשת שיניים? זה לא היה בתסריט. ומה שהכי הפתיע אותי זה כמה זה נפוץ! דיברתי עם חברות, קראתי קבוצות פייסבוק של הורים, וגיליתי שאני ממש לא לבד. המאבק על הצחצוח הוא אוניברסלי, חוצה גילאים ומעמדות.
אבל למה זה קורה? ולמה כל כך קשה לפתור את זה?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על התפתחות ילדים, התייעצתי עם רופאי שיניים, ואפילו ניסיתי את מזלי בספריית הקבלה, בתקווה למצוא שם איזו חוכמה עתיקה.
(אוקיי, אולי לא בספריית הקבלה, אבל בהחלט בדקתי הכל באינטרנט).
אחד המקורות המעניינים שמצאתי היה מחקר של ד"ר ג'ון גוטמן, פסיכולוג מפורסם שחקר את הדינמיקה של משפחות. הוא טוען שהרבה מהמאבקים שלנו עם ילדים לא קשורים בכלל לנושא עצמו, אלא למאבקי כוח. הילד מרגיש שהוא צריך לשלוט במשהו, ואם הוא לא יכול לשלוט על מה הוא אוכל או מתי הוא הולך לישון, הוא ישלוט על מברשת השיניים.
אבל זה לא רק מאבקי כוח. ילדים קטנים רבים פשוט מפחדים. כן, מפחדים ממברשת השיניים. זה משהו זר, שמכניסים להם לפה, עושה רעש, ולפעמים גם כואב.
הבנתי את זה רק כשבתי הקטנה התחילה לצחוק ולברוח כל פעם שהייתי מתקרבת עם המברשת. זה לא היה סתם מרדנות, זה היה פחד אמיתי.
אז מה עושים? איך הופכים את הצחצוח למשהו נעים, או לפחות נסבל?
ניסיתי הכל. שירים, משחקים, שוחד (כן, מודה, ניסיתי גם שוחד). חלק מהדברים עבדו, חלק פחות. אבל מה שבאמת עשה את ההבדל זה שינוי הגישה שלי.
הפסקתי להילחם.
כן, שמעתם נכון. הפסקתי להילחם. הבנתי שהמאבק הזה פשוט לא שווה את זה. זה לא שווה את הצעקות, את הדמעות, ואת התחושה הרעה שאחרי.
אז מה עשיתי במקום?
קודם כל, הפכתי את הצחצוח למשחק. מצאתי אפליקציה עם שירים ודמויות מצחיקות, נתתי לה לבחור מברשת שיניים עם דמות שהיא אוהבת, והכי חשוב - צחצחתי איתה ביחד. הראיתי לה שגם אני מצחצחת, שזה לא משהו מפחיד.
ועוד משהו חשוב - נתתי לה שליטה. נתתי לה להחליט מתי היא מצחצחת, איפה היא מצחצחת, ואיך היא מצחצחת. ברור, לא תמיד היא עשתה את זה כמו שצריך, אבל העיקר שהיא צחצחה.
כן, זה לקח זמן. היו ימים שהיא צחצחה רק עשר שניות, וימים שהיא סירבה בכלל. אבל לאט לאט, זה השתפר. היום, היא מצחצחת שיניים בלי בעיות, ולפעמים אפילו נהנית מזה.
אני יודעת, זה נשמע פשוט, אבל זה לא היה קל. היו רגעים שרציתי פשוט לוותר, לקחת אותה בכוח ולצחצח לה את השיניים בכוח. אבל ידעתי שזה לא הפתרון. ידעתי שאני צריכה להיות סבלנית, להבין אותה, ולמצוא דרך אחרת.
ומה התובנה המפתיעה? התובנה היא שהמאבק על מברשת השיניים הוא לא באמת על השיניים. הוא על שליטה, על פחד, ועל הקשר בינינו לבין הילדים שלנו.
הבנתם? כשאנחנו מצליחים להבין את זה, אנחנו יכולים למצוא פתרונות יצירתיים, שמתאימים לילד שלנו, ולנו.
אני לא אומרת שזה יעבוד לכולם. כל ילד הוא שונה, ומה שעובד לילד אחד לא יעבוד לילד אחר. אבל אני חושבת שהעיקרון הזה - של הבנה, סבלנות, ושיתוף פעולה - יכול לעזור למשפחות רבות.
ואם לא? תמיד אפשר לנסות את ספריית הקבלה. 😉
אבל ברצינות, אם יש לכם טיפים או רעיונות נוספים, אני ממש אשמח לשמוע! כי כמו שאומרים, הורות היא מסע, ולא תמיד קל לצעוד בו לבד. מה עבד אצלכם במאבק על מברשת השיניים? שתפו אותי!
