אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הכיור המטונף, מוקפת בערמות של כלים מלוכלכים, ופשוט רציתי לבכות. לא סתם לבכות, לצעוק! הרגשתי שאני טובעת בתוך ים של מטלות בית אינסופיות, ושהניקיון הזה, שהוא לכאורה פשוט, שואב ממני את כל האנרגיה והשמחה.
אני מודה, שנים חייתי בתחושה שניקיון זה משהו ש"צריך" לעשות, חובה מתישה שאין ממנה מנוס. קראתי בלוגים, צפיתי בסרטוני יוטיוב של "גורו ניקיון" (שנראו לי חייזרים מושלמים מכוכב אחר), ניסיתי כל טריק וטיפ שרק מצאתי. ועדיין, הייתי מתוסכלת. משהו לא הסתדר.
הטעות שלי? חשבתי שניקיון צריך להיות מושלם. ניסיתי להשיג את הבלתי אפשרי, לרדוף אחרי סטנדרטים לא מציאותיים שרק גרמו לי להרגיש גרוע יותר.
האמת המרה? פרפקציוניזם בניקיון זה מתכון לכישלון.
ואז, במקרה לגמרי, נתקלתי במחקר על הקשר בין סדר וארגון לבריאות נפשית. לא עוד מדריך ניקיון, אלא מאמר אקדמי! (אוקיי, בסדר, זה היה יותר פוסט בבלוג של פסיכולוגית, אבל זה נשמע יותר טוב). הוא טען שהמאמץ להגיע לניקיון מושלם יכול להוביל לחרדה, מתח ואפילו דיכאון. הופה! כאילו נורה נדלקה לי בראש.
פסיכולוגית הסביבה ליז סנדרסון, בספרה "Mindfulness at Home", מדברת על "סביבה תומכת" - מרחב שמקדם רווחה נפשית ולא רק נקיון מוחלט. היא טוענת ש"מרחב נקי באופן סביר, שמשקף את האישיות שלנו ומרגיע אותנו, חשוב הרבה יותר ממרחב סטרילי ונטול אופי." (Sanderson, L. (2019). Mindfulness at Home: Simple Practices to Bring Peace, Purpose, and Presence to Your Space. Shambhala Publications.).
רגע, אז בעצם... אני לא צריכה לחיות כמו בסרטון פרסומת לדטרגנט?
התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: למה אני בכלל מנקה? האם אני עושה את זה בשביל עצמי, או בשביל מישהו אחר? האם הציפיות שלי מציאותיות? האם אני בכלל נהנית מזה? (התשובה לשאלה האחרונה היתה, איך נאמר בעדינות, "ממש לא!").
ואז הבנתי: אני מנקה כדי שיהיה לי נעים יותר בבית שלי. נקודה.
ואיך זה משנה הכל?
השינוי הזה הדהים אותי. במקום לרדוף אחרי שלמות, התחלתי להתמקד בדברים שבאמת חשובים לי: שיהיה לי נעים לאכול, שיהיה לי מרחב עבודה נוח, שיהיה לי קל למצוא את הדברים שאני צריכה. ופתאום, הניקיון הפך להיות חלק מהחיים שלי, לא המהות שלהם.
התחלתי לעשות "ניקוי מהנה" - קצת מוזיקה טובה, קפה טעים, ולנקות בקצב שלי, בלי לחץ. משהו כמו 15 דקות פה ושם, לא יותר מזה. זה נשמע אולי מגוחך, אבל זה עובד!
למדתי גם להגיד "לא" - לא לכל מיני דברים מיותרים, לא להזמנות שאני לא רוצה, ולא לצורך הזה לרצות את כולם. פשוט התחלתי להקשיב לעצמי.
יש פה משהו עמוק יותר מניקיון, לא?
כן. יש פה עניין של גבולות, של אהבה עצמית, של קבלה עצמית. הבנתי שהבית שלי צריך להיות מקום שמקבל אותי כמו שאני, ולא מקום שמבקר אותי על כל פירור או כתם.
מה גם שגיליתי, כפי שמלמדת מארי קונדו בספרה המפורסם "סוד הקסם היפני", שלסדר יש השפעה ישירה על מצב הרוח שלנו. בית מסודר עוזר לנו להרגיש רגועים וממוקדים יותר. (Kondo, M. (2014). The Life-Changing Magic of Tidying Up: The Japanese Art of Decluttering and Organizing. Ten Speed Press.). אבל שוב - לא סטרילי, אלא מסודר.
השינוי הזה לא היה קל. היו ימים שהרגשתי שאני חוזרת להרגלים הישנים שלי, לרצון הזה לשלוט בהכל. אבל למדתי לסלוח לעצמי, להזכיר לעצמי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, ושהכי חשוב זה להיות נחמדה לעצמי.
אז מה אני מנסה להגיד בעצם? שאפשר לחיות בבית מבולגן? ממש לא! אני עדיין אוהבת בית נקי ומסודר. אבל למדתי לעשות את זה ממקום אחר - ממקום של אהבה, חמלה וקבלה. ממקום שבו אני שמה את עצמי במקום הראשון.
וזה, חברים, זה השינוי האמיתי. לא רק בשיטת הניקוי שלי, אלא בחיים שלי.
אז מה הטעות שלך בניקיון? ומה תעשי כדי לשנות את זה? שתפי אותי!
