אני חייבת להודות, יש לי עבר בעייתי עם צמחים. מאוד בעייתי. בתור מישהי שמתיימרת לאהוב טבע, הרשימה הארוכה של צמחים שמתו במשמרת שלי קצת מביכה. לא נעים להגיד, אבל הייתי הורגת קקטוסים. קקטוסים! איך זה בכלל אפשרי?!
אבל אז הבנתי משהו: זה לא אני, זה השיטה. או יותר נכון, חוסר השיטה. ניסיתי להסתמך על זיכרון, על אפליקציות מזכירות, על "תחושות בטן". כלום לא עבד. הייתי משקה אותם כשהם היו כבר על סף מוות, או לחילופין – טובעת אותם באהבה (יותר מדי מים זה גם רע, כן?).
אז יצאתי למסע. מסע להצלת הצמחייה שלי, ועל הדרך, אולי להציל עוד כמה צמחים אומללים אחרים. והאמת? גיליתי כמה דברים די מפתיעים.
מה למדתי (בדרך הקשה)?
קודם כל, אפליקציות תזכורות זה נחמד, אבל הן לא תחליף לבדיקה אמיתית. הן טובות בתור תזכורת ראשונית, אבל הן לא לוקחות בחשבון את מזג האוויר, את סוג האדמה, או את מצב הצמח עצמו.
תובנה מספר 1: צמח לא יגיד לך שהוא צמא, אבל הוא יראה לך.
אז מה עושים? מתחילים להכיר את הצמחים שלנו. לא רק את השמות שלהם, אלא גם את הצרכים שלהם.
המקור הלא צפוי שלי: סבתא שלי (והאינטרנט, קצת).
סבתא שלי, גננת ותיקה, תמיד אמרה לי: "לכל צמח יש אופי משלו. צריך להקשיב לו." בהתחלה חשבתי שהיא קצת משוגעת, אבל אז התחלתי לשים לב.
התחלתי לחפש מידע על כל צמח שלי - מה ארץ המוצא שלו, איזה תנאי אקלים הוא אוהב, מה סוג האדמה המתאים לו. גיליתי שקקטוסים, למשל, אוהבים להתייבש בין השקיה להשקיה (הפתעה!), בעוד שצמחי בית טרופיים זקוקים ליותר לחות.
אבל המידע הזה לבד לא הספיק. הייתי צריכה ללמוד איך לתרגם את המידע הזה למציאות. איך לדעת מתי הצמח שלי באמת צמא?
מבחן האצבע (וגם קצת הלב).
הטריק הכי טוב שלמדתי הוא "מבחן האצבע". פשוט תוחבים את האצבע לעומק האדמה (בערך 2-3 ס"מ). אם האדמה יבשה, זה הזמן להשקות. אם היא לחה, תחכו עוד קצת.
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה דורש קצת תרגול. בהתחלה הייתי קצת סקפטית, זה הרגיש לי לא מדעי. אבל עם הזמן התחלתי להבין את הניואנסים. התחלתי להרגיש את ההבדל בין אדמה לחה לאדמה רטובה מדי.
תובנה מספר 2: השקיה זה לא מדע מדויק, זה אומנות.
אבל רגע, מה אם יש לי צמח שאני מפחדת להרוג אותו? (כי היו לי כאלה, ויש לי עדיין…).
לצמחים מפונקים במיוחד: שיטת הכוס והמשקל.
אז פה נכנסים לטריקים קצת יותר מתקדמים. בשביל צמחים שאני ממש מפחדת להרוג, אני משתמשת בשיטת הכוס והמשקל. זה אומר שאני משקה את הצמח בכמות מים מדודה (נגיד, כוס מים), ואז שוקלת את העציץ.
אחרי כמה ימים, אני שוקלת שוב את העציץ. אם המשקל ירד משמעותית, זה סימן שהצמח שתה את המים, ואפשר להשקות אותו שוב. זה קצת יותר טרחה, אבל זה נותן לי ביטחון שאני לא משקה יותר מדי או פחות מדי.
אגב, גיליתי משהו מעניין – מחקרים מראים (אפילו יש מאמרים מדעיים על זה!) שלצמחים יש תגובה רגשית לסביבה שלהם. הם מגיבים למוזיקה, לתשומת לב, ואפילו לאנרגיה שלנו. אז אולי סבתא שלי צדקה, ובאמת צריך "להקשיב" לצמחים. (מקור: למשל, המחקרים של Dr. Masaru Emoto על תגובת מים למילים ורגשות, אפשר להחיל את זה גם על צמחים בצורה רחבה יותר)
הכישלונות (והלקחים) שלי.
ברור שלא הכל היה ורוד. היו גם כישלונות. היו צמחים שמתו למרות כל המאמצים שלי. היו פעמים שהשקיתי יותר מדי, או פחות מדי, וגרמתי נזק.
אבל למדתי לא להלקות את עצמי. למדתי שזה חלק מהתהליך. למדתי שכל צמח הוא שונה, ומה שעובד עבור צמח אחד לא בהכרח יעבוד עבור צמח אחר.
תובנה מספר 3: גם לגננים מנוסים יש ימים רעים.
מה למדתי מהכישלונות שלי? בעיקר סבלנות. וגם, לא לפחד לשאול. התחלתי לשאול גננים אחרים, התחלתי לקרוא יותר, התחלתי להתנסות.
מה הלאה?
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם רואה שיפור. הצמחים שלי נראים יותר טוב, הם משגשגים, ואני מרגישה יותר מחוברת אליהם.
אבל הנה השאלה האמיתית: האם זה רק הצמחים שמשגשגים? או שאולי אני משגשגת יחד איתם?
כי גידול צמחים לימד אותי משהו חשוב על עצמי. הוא לימד אותי להיות יותר סבלנית, יותר קשובה, יותר מחוברת לטבע. והוא לימד אותי שגם כישלונות הם חלק מהדרך.
אז מה עכשיו? אולי ננסה לגדל עץ אבוקדו מגלעין? או אולי נתחיל להרכיב צמחים? האפשרויות הן אינסופיות.
אבל לפני שנצא להרפתקאות חדשות, אני רוצה להשאיר אתכן עם שאלה אחת: איזה צמח אתן הכי מפחדות להרוג? ומה אתן הולכות לעשות כדי להציל אותו?
אני מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן!
