אוקיי, בואו נדבר רגע על לוחות שנה משפחתיים. אני יודעת, זה נשמע כמו הדבר הכי משעמם בעולם, נכון? גם אני חשבתי ככה. עד לפני כמה שנים, הלוח שנה המשפחתי שלנו היה בעיקר שדה קרב פסיכולוגי. אני, מול בעלי, מול הילדים, כולם מנסים לדחוף את האירועים שלהם לתוך החלל המוגבל, תוך כדי האשמות הדדיות על מי שכח מה, מי לא עדכן, ומי גרם לכולם לאחר לאיזה חוג או פגישה.
מצד שני, תכל'ס, הייתי צריכה את זה. חייבת. הייתי עובדת עצמאית מהבית, שני ילדים קטנים, בעל שעובד שעות לא שעות – אם לא הייתי מתעדת הכל, הייתי פשוט קורסת. אבל איך עושים את זה בלי להשתגע?
אז התחלתי לחקור. קראתי מאמרים על ניהול זמן (משעמם!), על ארגון המשפחה (עוד יותר משעמם!), אבל שום דבר לא באמת דיבר אלי. הכל הרגיש כל כך מנותק מהמציאות היומיומית שלי, מהכאוס המאורגן הזה שנקרא "חיים".
ואז, במקרה לגמרי, נתקלתי במחקר על סנכרון רגשי בין בני משפחה. כן, שמעתם נכון – סנכרון רגשי. המחקר, שפורסם ב-Journal of Family Psychology (מקור רציני, אבל לא משהו שהייתי מגיעה אליו לבד!), טען שלוחות שנה משפחתיים יכולים להיות כלי רב עוצמה לא רק לארגון, אלא גם ליצירת חיבור עמוק יותר בין בני המשפחה. רגע… מה?!
פה בדיוק נפל לי האסימון. הבנתי שהבעיה היא לא בלוח שנה עצמו, אלא בגישה. אנחנו התייחסנו ללוח שנה כמו אל מפקד, ולא כמו אל חבר. כאילו הוא שם רק כדי להגיד לנו מה לעשות, ולא כדי לעזור לנו לחיות חיים טובים יותר ביחד.
תחשבו על זה רגע – כמה פעמים הסתכלתם על לוח שנה משפחתי והרגשתם מחוברים למשפחה שלכם? כמה פעמים זה גרם לכם לחייך? להתרגש? לזכור דברים טובים? לי אף פעם לא.
אז החלטתי לשנות גישה.
מה למדתי מכישלונות (ומטעויות די מצחיקות)
ניסיתי הכל. אפליקציות, לוחות שנה פיזיים ענקיים, אפילו ניסיתי לצייר לוח שנה על הקיר בסלון (טעות! הילדים התחילו לצייר על זה ישר). שום דבר לא עבד. או יותר נכון, שום דבר לא החזיק מעמד יותר משבוע.
הבעיה העיקרית הייתה שזה היה עוד משימה ברשימה האינסופית שלי. עוד משהו שהייתי צריכה לעשות, עוד משהו שלקח לי זמן ואנרגיה. ואם אני לא הייתי עושה את זה, זה פשוט לא היה קורה. וזה כבר היה ממש מעצבן.
ואז הבנתי משהו חשוב: זה לא רק מה אתם מתכננים, זה איך אתם מתכננים את זה.
הפתרון המפתיע: משחק תפקידים (כן, באמת!)
קראתי פעם מאמר של ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות (Dare to Lead). היא כתבה שם משהו שנשאר איתי: "האותנטיות היא הבחירה להראות את עצמך האמיתי, עם כל הפגמים והחסרונות". זה גרם לי לחשוב – אולי הבעיה היא שאני מנסה להיות סופר-אמא-מאורגנת-למופת, במקום פשוט להיות אני.
אז החלטתי להפוך את תהליך התכנון המשפחתי למשחק. כן, משחק. כל שבוע, ביום שישי בערב, היינו יושבים ביחד, עם פיצה ושתייה, ומתחילים לשחק "מתכננים את השבוע".
החוקים היו פשוטים:
- כל אחד יכול להציע מה שהוא רוצה. בלי שיפוטיות.
- אנחנו מנסים למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות.
- אנחנו צוחקים הרבה.
זה נשמע קצת טיפשי, אני יודעת, אבל זה עבד. פתאום, תכנון השבוע הפך להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות, ולא משהו שאנחנו צריכים לעשות. הילדים התחילו להציע דברים חדשים, בעלי התחיל להיות יותר מעורב, ואני… אני פשוט נהניתי.
אבל רגע, מה עם הטכנולוגיה?
אוקיי, אז הבנו שהגישה חשובה. אבל מה עם הכלי עצמו? איזה לוח שנה הכי טוב?
לדעתי, אין תשובה אחת נכונה. זה תלוי במשפחה שלכם, באורח החיים שלכם, ובהעדפות שלכם. אבל אני כן יכולה לתת לכם כמה טיפים:
- תבחרו משהו שקל להשתמש בו. אם זה מסובך מדי, לא תתמידו.
- תבחרו משהו שמתאים לצרכים שלכם. אם אתם צריכים לוח שנה דיגיטלי, תבחרו לוח שנה דיגיטלי. אם אתם מעדיפים לוח שנה פיזי, תבחרו לוח שנה פיזי.
- תבחרו משהו שאתם אוהבים. אם אתם לא אוהבים את הלוח שנה שלכם, לא תשתמשו בו.
אני אישית משתמשת בשילוב של גוגל קלנדר (לדברים הטכניים) ולוח שנה מגנטי גדול שתלוי על המקרר (לדברים הויזואליים). זה עובד לי מצוין.
מה למדתי בסוף המסע הזה?
הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהסוד ללוח שנה משפחתי מוצלח הוא לא הכלים, אלא החיבור. כשאנחנו מתחברים אחד לשני, כשאנחנו מקשיבים אחד לשני, כשאנחנו צוחקים אחד עם השני, אז התכנון הופך להיות הרבה יותר קל, הרבה יותר טבעי, והרבה יותר כיף.
אבל האמת היא שגם אחרי כל זה, לפעמים דברים משתבשים. לפעמים אנחנו שוכחים דברים, לפעמים אנחנו מאחרים, לפעמים אנחנו פשוט מתעצבנים. וזה בסדר. זה חלק מהחיים.
השאלה היא לא איך להימנע מטעויות, אלא איך להתמודד איתן. איך לסלוח לעצמנו, איך לסלוח לאחרים, ואיך להמשיך הלאה.
אז מה אתכם? איך אתם מתכננים את השבוע שלכם? אשמח לשמוע!
