אוקיי, בואו נדבר על החלטות משפחתיות. אבל רגע, לא בטון הזה של מומחים שמסבירים "מה נכון". יותר בטון של חברה שמספרת על הניסיונות שלה, על הפאדיחות, ועל הרגעים האלה שפתאום הכל מתחבר.
כי אני זוכרת את עצמי, לא לפני הרבה זמן, מנסה "לנהל" את המשפחה שלי כמו פרויקט. רשימות, טבלאות, ישיבות מסודרות. כן, כן, צחקתי גם על עצמי תוך כדי. אבל הייתי בטוחה שאם רק נמצא את השיטה המושלמת, נגיע להרמוניה מוחלטת. איזה наиви!
ואז הגיעו הריבים. התסכול. ההבנה שהשיטה שלי עובדת רק בתיאוריה. כאילו לקחתי מתכון לעוגה מהממת באינטרנט (מקור סמכותי, כן?) וגיליתי שהתנור שלי אופה אחרת לגמרי.
אז מה השתנה? הפסקתי לנסות "לנצח". והתחלתי להקשיב. באמת להקשיב.
מה זה בכלל "החלטה משפחתית"?
הרבה פעמים אנחנו חושבות על החלטות גדולות – לאן לנסוע בחופשה, איזה חוגים לרשום את הילדים, איזה רכב לקנות. אבל האמת היא שהחלטות משפחתיות נמצאות בכל מקום. מאיזה סרט נראה הערב, דרך מי מוציא את הכלב לטיול, ועד איך חוגגים יום הולדת.
אבל רגע, עצירה קלה. האם שאלתם את עצמכם פעם, מה בעצם המשמעות של "החלטה משפחתית"? האם היא באמת צריכה להיות הסכמה מלאה של כולם? או שאולי יש דרכים אחרות, יצירתיות יותר, להגיע להחלטות שמתאימות למשפחה שלכם?
אני התחלתי לחשוב על זה אחרי שקראתי מאמר מרתק בפסיכולוגיה חברתית (Klug, 2008) על דינמיקות קבוצתיות וקבלת החלטות. מה שהכי תפס אותי זה הרעיון של "הקשבה פעילה". זה לא רק לשמוע מה הצד השני אומר, אלא באמת להבין את הצרכים, הפחדים והחלומות שלו.
התבניות שלי: טעימה מהשטח (והטעויות)
אחרי שהפסקתי לנסות לשלוט בהכל והתחלתי להקשיב, התחלתי לחפש תבניות שיעזרו לנו. ואני חייבת להודות – חלקן עבדו נפלא, וחלקן… פחות.
- תבנית "הרוב קובע" (עם כוכבית): ברור, דמוקרטיה זה חשוב. אבל אם שני ילדים רוצים פיצה ואחד רוצה פסטה, לא מספיק להגיד "פיצה ניצחה". צריך להבין למה הילד שרצה פסטה מאוכזב. אולי הוא רעב למשהו בריא יותר? אולי סתם בא לו לגוון?
התובנה המפתיעה:* לפעמים, פשרה קטנה – כמו להוסיף סלט ליד הפיצה – יכולה להפוך את ה"הפסד" לניצחון קטן.
- תבנית "תורנות": מעולה בשביל מטלות בית. היום אתה מוציא את הכלב, מחר אני. אבל כשזה מגיע להחלטות משמעותיות יותר, זה עלול להרגיש קצת… קר.
הניסוי האישי שלי:* ניסינו תורנות על בחירת סרט לסוף השבוע. זה נגמר בערב שכולם ראו סרט שאף אחד לא באמת רצה לראות.
- תבנית "מומחה ליום אחד": כל אחד בוחר נושא שהוא מתעניין בו (טיול, אוכל, בילוי) וחוקר אותו לעומק. ואז הוא מציג את האופציות למשפחה.
מה עובד פה:* נותן לכל אחד הזדמנות להרגיש משמעותי ותורם.
מה לא עובד:* אם המומחה "מתאהב" באופציה שלו ומתקשה להיות אובייקטיבי.
- תבנית "מעגל הקשבה": לקוחה מעולם הגישור. כל אחד מקבל זמן להביע את דעתו בלי הפרעות. ואז, כל אחד מקבל זמן להגיב למה שאחרים אמרו.
הקסם שקרה לנו:* פתאום שמענו דברים שלא שמענו קודם. פחדים, חלומות, דברים קטנים שחשובים לכל אחד.
ואז, מצאתי מאמר מדהים של ד"ר ברנה בראון (Brown, 2018) על חשיבות הפגיעות והאותנטיות ביחסים. היא טוענת שאנחנו לא יכולים באמת להתחבר לאחרים אם אנחנו לא מוכנים להראות את הצדדים הפגיעים שלנו. זה גרם לי לחשוב – איך אני יכולה להכניס יותר פגיעות ואותנטיות לתהליך קבלת ההחלטות המשפחתיות שלנו?
הדברים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול:
- זמן איכות: בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, רק אנחנו. זה המקום להקשיב, לדבר, לצחוק.
- שאלות פתוחות: במקום לשאול "רוצה פיצה?", תשאלו "מה בא לך לאכול הערב?".
- הכרת תודה: להודות אחד לשני על ההקשבה, על ההתחשבות, על הרצון הטוב.
זה לא תמיד קל. יש ימים שאני עדיין מתרגזת, מתעצבנת, מרגישה שאני צריכה "לנצח". אבל אז אני מזכירה לעצמי – המשפחה שלי זה לא שדה קרב. זה מקום של אהבה, תמיכה והקשבה.
אז מה הלאה? אני ממשיכה ללמוד, לנסות, לטעות, ולהקשיב. ואני מזמינה גם אתכם. שתפו אותי – אילו תבניות עובדות אצלכם? מה למדתם על הדרך?
אני יודעת, זה לא תמיד פשוט. אבל ביחד, נגלה את הדרך הנכונה עבור המשפחה שלנו.
