האמת? תמיד שנאתי ישיבות משפחתיות. זה תמיד הרגיש כמו עוד מטלה ברשימה אינסופית של מטלות, רק עם יותר ויכוחים ואגו. אבל אז הבנתי משהו – הבעיה היא לא בישיבות עצמן, אלא איך אנחנו עושים אותן. זה לא חייב להיות מלחמה. זה יכול להיות… שיתוף פעולה?
פעם, כשהיינו צריכים להחליט לאן לנסוע בחופשה, זה תמיד נגמר בצעקות. אני רציתי ים, בן זוגי רצה הרים, והילדים רצו דיסנילנד (ברור). הרגשתי שאני כל הזמן מתפשרת, ושאף אחד לא באמת מקשיב לי. זה גרם לי להרגיש… לא נראית.
הבנתי שאנחנו צריכים דרך אחרת. דרך שבה כולם מרגישים ששומעים אותם, שהדעות שלהם חשובות, ושההחלטה הסופית משקפת את הצרכים של כולם (או לפחות מנסה). זה נשמע יומרני, נכון? גם אני חשבתי ככה. אבל ניסינו, וזה עבד!
אז מה עשינו?
1. טבלת האפשרויות – לא מה שחשבתם (והיא אפילו כיפית!)
שמעתם על טבלאות החלטה, נכון? משעמם! אבל רגע, מה אם נהפוך את זה למשחק? במקום סתם לכתוב אפשרויות, אנחנו מציירים אותן. באמת! כל אחד מצייר (או כותב, אם ציור זה לא הצד החזק שלו) את האפשרות שהוא רוצה, ואז אנחנו עוברים על זה ביחד.
למשל, כשהיינו צריכים לבחור חוג לילדה, היא ציירה בלרינה רוקדת. הבן שלי צייר רובוט נלחם בדינוזאור (זה היה חוג רובוטיקה). אני ציירתי ספר פתוח (חוג ספרות). בן זוגי צייר… טוב, אין לי מושג מה הוא צייר, אבל זה היה קשור לספורט.
התובנה המפתיעה? עצם הציור גרם לנו לדבר על למה אנחנו רוצים את האפשרות הזו. הילדה סיפרה שהיא רוצה להיות כמו הבלרינות שהיא רואה בטלוויזיה. הבן שלי סיפר שהוא רוצה לבנות דברים. אני סיפרתי שאני מתגעגעת לקריאה. בן זוגי… טוב, הספורט זה תמיד חשוב לו.
במקום רשימת מכולת משעממת, קיבלנו שיחה אמיתית על הרצונות שלנו.
(מקור מעניין: פסיכולוגיית הילדים מדברת על החשיבות של ביטוי עצמי דרך אמנות, גם אם זה נראה לנו "ילדותי". זה לא רק משחק, זה כלי!)
2. "הכיסא החם" – להקשיב בלי להפריע (מבטיחה, זה לא כואב)
זה משהו שלמדתי מסדנת תקשורת מקרבת (כן, הלכתי לסדנה כזו. אל תשפטו אותי!). הרעיון פשוט: אדם אחד יושב על "הכיסא החם" ומדבר על מה שמפריע לו, בזמן שכולם מקשיבים בשקט מוחלט. בלי להפריע, בלי לתת עצות, בלי להגיב. רק להקשיב.
בהתחלה זה היה קשה. רציתי לקפוץ ולתקן דברים, להסביר, להצדיק. אבל אז הבנתי שמטרת התרגיל היא לא למצוא פתרון מידי, אלא לתת לאדם השני להרגיש שרואים אותו, ששומעים אותו, שמבינים אותו.
הכיסא החם גרם לי להבין: לפעמים, אנשים לא צריכים פתרון. הם רק צריכים מישהו שיקשיב.
(מקור מעניין: מחקרים מראים שתקשורת מקרבת משפרת את היחסים המשפחתיים, אבל זה לוקח זמן ותרגול. אל תצפו לניסים בפעם הראשונה).
3. "חוק הווטו" – להגן על הגבולות שלנו (אבל לא לנצל אותו!)
זה אולי נשמע דרמטי, אבל זה פשוט אומר שלכל אחד במשפחה יש זכות להטיל וטו על החלטה שהוא מתנגד לה באופן נחרץ. אבל! יש תנאי: צריך להסביר למה מטילים וטו, ולנסות למצוא פתרון חלופי.
למשל, פעם בן זוגי רצה לקנות רכב ספורט. אני הטלתי וטו. לא בגלל שלא אהבתי את הרכב (הוא היה מהמם!), אלא בגלל שלא יכולנו להרשות את זה לעצמנו באותו רגע. הסברתי לו את זה, והוא הבין. בסוף קנינו רכב משפחתי יותר, וכולם היו מרוצים (יחסית).
חוק הווטו מלמד אותנו: זה בסדר להגיד "לא". זה בסדר להגן על הצרכים שלנו. אבל צריך לעשות את זה בצורה מכבדת ואחראית.
אני יודעת, זה נשמע כמו הרבה עבודה. וזה נכון, זה דורש מאמץ. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, משפחה זה לא רק גנים משותפים. זה גם מערכת יחסים שצריך לטפח, להשקיע בה, וללמוד איך לתקשר אחד עם השני.
אז כן, עדיין יש לנו ויכוחים. עדיין יש לנו רגעים של תסכול. אבל עכשיו, יש לנו גם כלים להתמודד עם זה. ויותר חשוב, יש לנו כבוד הדדי ואהבה.
אני עדיין לא יודעת לאן ניסע בחופשה הבאה, אבל לפחות אני יודעת שאנחנו נגיע להחלטה ביחד, בלי צעקות ובלי דרמות מיותרות. אולי.
האמת המרה: השיטות האלה לא יעבדו אם אחד מבני המשפחה לא משתף פעולה. זה דורש נכונות להקשיב, לוותר, ולנסות להבין את נקודת המבט של האחר. וזה לא תמיד קל.
אבל אם תשאלו אותי, שווה לנסות. כי משפחה זה הדבר הכי חשוב שיש לנו.
אז… מה השיטה שלכם לקבל החלטות משפחתיות? אשמח לשמוע!
