אני חייבת לשתף אתכן במשהו שהטריד אותי לאחרונה. אתן יודעות כמה אני אוהבת שמנים אתריים, במיוחד את אלה היקרים, המובחרים, שאני חושבת שמביאים איתם איכות אחרת. הריח, העומק, הניואנסים… זה מעבר סתם לריח טוב, זו חוויה. אבל לאחרונה, משהו הרגיש לי מוזר עם אחד מהם.
הכל התחיל בתחושה קלה של גירוי בעור. בהתחלה לא קישרתי את זה לשמן, חשבתי שאולי זה מהסבון החדש או סתם יובש. אבל הגירוי התחיל להחמיר, והתחיל גם לגרד לי קצת בעור הראש אחרי שאני משתמשת בשמן. אז התחלתי לחשוד.
ואז עשיתי את הדבר שאני תמיד דוחה – התחלתי לחקור באמת מה יש בפנים. לא רק לקרוא את מה שהיצרן כותב. התחלתי לחפש מחקרים עצמאיים, חוות דעת של כימאים ופורמולטורים, וגם – כן, גם בקבוצות פייסבוק של חובבות שמן אתרי כמוני.
ואז זה היכה בי.
אחד המחקרים, שפורסם בכתב עת לכימיה אנליטית, בדק את ההרכב של כמה שמנים אתריים פופולריים. והם מצאו זיהומים. לא ברמות מסכנות חיים, אבל זיהומים שבהחלט יכולים להסביר את הגירוי בעור. זה היה שמן יקר, מותג נחשב, לא איזה משהו זול מהאינטרנט.
"איך זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי. "שילמתי כל כך הרבה כסף בשביל איכות!"
זה גרם לי לחשוב על כל הנושא של "איכות" בשמנים אתריים. האם אנחנו באמת מקבלים את מה שאנחנו משלמים עליו? האם התווית "טהור" באמת אומרת משהו? ובעיקר – האם יש חלופות טובות יותר, אולי אפילו זולות יותר, שלא נופלות באיכות?
אז התחלתי לחפש. ופה הסיפור מקבל טוויסט מעניין.
בחיפושים שלי, נתקלתי בשיטה של זיקוק ביתי של צמחים. לא משהו מסובך, עם ציוד יקר, אלא שיטה פשוטה יחסית שאפשר לעשות במטבח, עם צמחים שגדלים בגינה או שאפשר לקנות בשוק. התחלתי לקרוא על הידרוסולים – התוצרים ה"נלווים" של הזיקוק, מי פרחים או צמחים. אותם מים ריחניים שמקבלים אחרי שמפרידים את השמן האתרי.
תמיד התייחסתי להידרוסולים האלה כאל "תופעת לוואי" נחמדה אבל לא רצינית. אבל אז גיליתי שהם עשירים בתכונות ריפוי, עדינים יותר מהשמנים האתריים עצמם, ובטוחים לשימוש ישיר על העור, אפילו לתינוקות.
והדבר הכי מדהים? הם קלים להכנה בבית.
ניסיתי. זיקקתי מי ורדים מהגינה שלי. זה היה תהליך מרגיע, מדיטטיבי כמעט. והריח… וואו. עדין, טבעי, לא משתווה לשום דבר שקניתי בחנות. והכי חשוב – העור שלי אהב את זה. הגירוי נרגע, והרגשתי שהעור שלי סופג משהו אמיתי, מזין.
אז נכון, הידרוסול לא מחזיק מעמד כמו שמן אתרי. הריח שלו פחות חזק, והוא צריך להישמר במקרר. אבל היתרונות – הטריות, העדינות, האפשרות ליצור אותו לבד, והידיעה המלאה מה יש בפנים – שווים את זה.
זה גרם לי לשאול את עצמי שאלה חשובה: האם אנחנו צריכים להסתמך תמיד על מוצרים יקרים וממותגים כדי לקבל את הטיפול הכי טוב? או שאולי הפתרונות הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו, בטבע שמקיף אותנו, ביכולת שלנו ליצור משהו בעצמנו?
אני לא אומרת שאני מפסיקה לקנות שמנים אתריים. אבל אני בהחלט אהיה יותר זהירה, אקרא יותר תוויות, ואשקיע יותר זמן בלבדוק את האיכות האמיתית של מה שאני קונה. ובינתיים, אני הולכת להמשיך לזקק מי ורדים, להכין תרסיס פנים מרענן, ולהנות מהריח העדין והמרגיע.
ואולי, רק אולי, למדתי שיעור חשוב על כך שהדברים הכי יפים וטובים בחיים נמצאים דווקא בפשטות.
