אני חייבת לשתף אתכם במשהו שהפיל אותי מהכיסא. אתם יודעים איך לפעמים מנסים נואשות להיזכר במשהו – שם של שחקן, מילה בצרפתית, איפה הנחנו את המפתחות? אז מסתבר שיש קשר ישיר בין הזיכרון שלנו לתנוחת הגוף שלנו. כן, שמעתם נכון. עכשיו תגידו לי שזה לא מטורף!
אני זוכרת את הרגע שבו נתקלתי במחקר הזה בפעם הראשונה. הייתי סקפטית, מודה. חשבתי לעצמי, "נו באמת, עוד טריק פסיכולוגי זול". אבל ככל שקראתי יותר, הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר. משהו שמשנה את כל מה שחשבתי שאני יודעת על איך המוח שלנו עובד.
הגוף זוכר גם בלי המוח?
הכל התחיל כשהתעמקתי במחקרים על חולי פרקינסון. אחד הדברים המדהימים שגילו שם הוא שהיכולת לזכור רצפים של תנועות, אפילו תנועות מורכבות, נשארת שמורה גם כשהזיכרון המילולי נפגע. כאילו הגוף זוכר בעצמו, בלי להסתמך על המוח "המודע".
המחקר הזה, שפורסם בכתב העת Neuropsychologia (מי היה מאמין שאזכור את השם הזה?) הראה שאנשים שהתבקשו לשחזר תנועות גוף מסוימות הצליחו לעשות זאת בצורה מדויקת יותר כשהם אימצו את אותה תנוחה בזמן הניסיון להיזכר. זה כמו להחזיר את הגוף לזמן ולמקום שבו למד את התנועה מלכתחילה.
אוקיי, אז זה עבד על אנשים עם בעיות נוירולוגיות, אבל מה איתנו, האנשים "הרגילים"?
הניסוי ששינה הכל
אז החלטתי לנסות את זה על עצמי. הייתי צריכה לזכור רשימת קניות ארוכה לסופר. במקום לנסות לשנן אותה שוב ושוב בראש, ניסיתי משהו אחר. דמיינתי את עצמי מסתובבת בסופר, עוברת בין המדפים, ובכל פעם שהכנסתי מוצר לסל, עשיתי תנועה קטנה – למשל, הושטתי יד כאילו אני מרימה קופסת שימורים, או התכופפתי כאילו אני בוחרת מלפפון.
ואתם יודעים מה? זה עבד כמו קסם! פתאום, הרשימה כולה עלתה לי בראש, בלי מאמץ מיוחד.
אני יודעת, זה נשמע קצת משוגע, אבל תנסו את זה בעצמכם. זה מדהים איך הגוף שלנו הופך לסוג של עוגן לזיכרון.
אבל למה זה קורה?
התשובה לשאלה הזו, לדעתי, טמונה במה שנקרא "קוגניציה מגולמת" (Embodied Cognition). זה רעיון שאומר שהמוח שלנו לא פועל בוואקום. הוא מחובר באופן בלתי נפרד לגוף שלנו ולסביבה שלנו. המחשבות, הרגשות והזיכרונות שלנו מושפעים באופן ישיר מהתנועות שלנו, מהתחושות שלנו ומהחוויות הגופניות שלנו.
חשבו על זה רגע. איך אתם מרגישים כשאתם יושבים זקוף עם כתפיים משוחררות? בטח יותר בטוחים בעצמכם. ומה קורה כשאתם שפופים וסגורים? סביר להניח שתרגישו יותר עצובים או מודאגים.
הגוף שלנו הוא לא רק כלי תחבורה למוח. הוא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים וזוכרים.
זה לא קסם, אבל זה קרוב
אני לא אגיד שהטכניקה הזו מושלמת. היא לא תעזור לכם לזכור את כל הספרייה של הקונגרס, אבל היא יכולה להיות כלי עוצמתי לשיפור הזיכרון היומיומי.
היא עובדת בעיקר כשאנחנו יוצרים אסוציאציות חזקות בין התנועה למידע שאנחנו רוצים לזכור. ככל שהתנועה יותר משמעותית עבורנו, ככה יהיה לנו קל יותר להיזכר.
למשל, אם אתם צריכים לזכור שם של מישהו, נסו לחשוב על משהו שמאפיין אותו ולחבר את זה לתנועה. נגיד, אם קוראים לו יובל והוא אוהב לנגן ביוקלילי, תדמיינו את עצמכם פורטים על יוקלילי בזמן שאתם אומרים את השם שלו.
הבנתם את הפואנטה?
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לגמרי מתכוונת להמשיך לחקור את הקשר המדהים הזה בין זיכרון לגוף. אני מרגישה שיש כאן פוטנציאל עצום לפיתוח טכניקות לשיפור הזיכרון, לא רק עבור אנשים עם בעיות נוירולוגיות, אלא עבור כולנו.
אבל יותר מהכל, אני מקווה שהמאמר הזה גרם לכם לחשוב קצת אחרת על הגוף שלכם. הוא לא רק כלי שנושא אותנו ממקום למקום. הוא שותף פעיל וחכם במסע שלנו בחיים.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מנסים להיזכר במשהו. אולי התשובה נמצאת לא במוח שלכם, אלא בתנוחה של הגוף שלכם.
אז קדימה, תנסו את זה! ותספרו לי איך הלך 😉. אני באמת רוצה לדעת.
