אלוורה. הצמח הזה היה האויב שלי במשך שנים. כן, כן, שמעתי את כל הסיפורים - מרפא כוויות, מרגיע עור מגורה, פלא טבעי. אבל אצלי? הוא פשוט סירב לשגשג. ניסיתי הכל. השקיה מועטה, השקיה מרובה, שמש ישירה, צל חלקי, דישון עדין. כלום. הצמח שלי נראה עצוב יותר מיום ליום, כמו סטודנט שנה א' אחרי סמסטר קשה במיוחד.
אני זוכרת את עצמי עומדת מולו, מיואשת, תוהה מה לא בסדר איתי. האם אני מקוללת? האם יש לי ידיים של מוות (במקום ידי זהב)? זה נשמע אולי קצת דרמטי, אבל תאמינו לי, כשאת רואה את כל החברות שלך מגדלות אלוורה לתפארת ואצלך הוא גוסס, זה מערער.
ואז, יום אחד, סבתא שושנה הגיעה לביקור. סבתא שושנה, המלכה הבלתי מעורערת של הגינון הטבעי, בעלת ניסיון של דורות ואינטואיציה חדה יותר מכל ספר הדרכה. היא הסתכלה על האלוורה שלי במבט חודר. אני כבר התכוננתי לנזיפה.
"נעמה שלי," היא אמרה בקול הסמכותי שלה, "מה את עושה עם הצמח הזה?"
סיפרתי לה על כל המאמצים הנואשים שלי, על כל הניסיונות הכושלים. היא הקשיבה בסבלנות, ואז חייכה חיוך מסתורי.
"את יודעת," היא אמרה, "אלוורה אוהבת קצת אכזריות."
קצת אכזריות? הייתי המומה. חשבתי שאני מפנקת אותו, נותנת לו את כל מה שהוא צריך. מסתבר שטעיתי.
סבתא שושנה הסבירה שאלוורה, כמו צמחים רבים אחרים, צריכה קצת סטרס כדי לשגשג. היא צריכה להרגיש קצת מאוימת כדי להתחיל לייצר חומרים מזינים ולהתחזק. זה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה הפוכה לצמחים, אבל סבתא שושנה ידעה מה היא עושה.
"תשמעי, אלוורה היא כמו בן אדם," היא אמרה לי. "אם תתני לו הכל, הוא יתרגל ולא יעריך כלום. אבל אם תתני לו קצת אתגר, הוא יגדל ויהיה חזק."
היא הורתה לי להפסיק להשקות אותו כל כך הרבה, לתת לאדמה להתייבש לחלוטין בין השקיה להשקיה. היא גם אמרה לי להעביר אותו למקום עם קצת יותר שמש ישירה, אפילו אם זה אומר שהוא יקבל קצת כוויות שמש. "אל תדאגי," היא אמרה, "הוא יתגבר."
וזה עבד. לא יאומן. אחרי כמה שבועות של הזנחה מחושבת, האלוורה שלי התחיל להראות סימני חיים. הוא גדל, העלים התחילו להתעבות, והוא אפילו התחיל להוציא ניצנים חדשים! הייתי בשוק.
אבל זה לא הסוף של הסיפור. סבתא שושנה, כדרכה, שמרה את הטיפ המפתיע ביותר לסוף.
"את יודעת מה עוד טוב לאלוורה?" היא שאלה בחיוך שובב.
הקשבתי בקשב רב. ציפיתי לעוד איזה סוד גינון עתיק יומין.
"קצת דיבורים," היא אמרה. "אבל לא סתם דיבורים. דיבורים עם קצת ריבים."
ריבים? חשבתי שהיא צוחקת, אבל היא הייתה רצינית לחלוטין. היא הסבירה שאלוורה, כמו כל יצור חי, מרגישה את האנרגיה סביבה. אם אני רבה עם מישהו ליד האלוורה, היא סופגת את האנרגיה הזו והיא מתחזקת.
אני מודה, הייתי סקפטית. זה נשמע לי כמו אמונה טפלה, משהו שסבתות מרוקאיות מספרות כדי לבדר את הנכדות שלהן. אבל החלטתי לנסות. מה כבר יכולתי להפסיד?
אז, בפעם הבאה שהיה לי ויכוח עם בן הזוג שלי (וזה קורה, בואו נודה בזה), הקפדתי לנהל אותו ליד האלוורה. וזה מצחיק, אבל זה נראה כאילו זה באמת השפיע עליו. הוא גדל יותר מהר, העלים שלו הפכו להיות ירוקים יותר, והוא נראה כאילו הוא פורח מהאנרגיה הזו.
אני לא יודעת אם יש לזה הסבר מדעי. אולי זה פשוט אפקט פלצבו. אבל מה שאני כן יודעת זה שהאלוורה שלי פורחת יותר מאי פעם, ואני חושבת שסבתא שושנה צדקה.
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה?
קודם כל, לפעמים צריך להקשיב לסבתות. הן יודעות יותר ממה שאנחנו חושבים.
שנית, לפעמים צריך לתת לצמחים קצת סטרס כדי שהם ישגשגו. זה נכון לגבי אלוורה, וזה אולי נכון גם לגבי החיים בכלל.
ושלישית, לפעמים צריך קצת ריבים כדי שהדברים יזוזו. זה אולי קצת מוזר, אבל זה עובד.
אני יודעת שהסיפור הזה נשמע קצת משוגע, אבל זה הסיפור האמיתי שלי עם האלוורה העקשנית שלי. ואני מקווה שהוא נתן לך קצת חומר למחשבה.
ואולי, רק אולי, בפעם הבאה שהאלוורה שלך נראית קצת עצובה, תנסי לצעוק עליה קצת. מי יודע, אולי זה יעבוד.
הנה שאלה למחשבה - האם אנחנו באמת מבינים את הצרכים של הצמחים שלנו, או שאנחנו רק מנסים להשליך עליהם את הצרכים שלנו?
