אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הטיפ-טיפ-טיפ הזה. זה לא היה סתם רעש; זה היה כמו שעון חול שמודד לי את הסבלנות. ברז מטפטף. נשמע פשוט, נכון? אבל בשבועות שבאו אחר כך, גיליתי שזה הרבה יותר מזה. זה היה שיעור על פרפקציוניזם, קיימות, ובעיקר – על עצמי.
תמיד הייתי טיפוס של "עשה זאת בעצמך". גדלתי על סיפורים של סבתא שלי שתפרה שמלות מדהימות משאריות בד, וזה תמיד נראה לי כל כך... מעצים. אז כשראיתי את הטיפה הראשונה הזו מבצבצת מהברז, חשבתי לעצמי, "נעמה, זה הזמן שלך".
מה שידעתי על אינסטלציה הסתכם ב"יודעת להבדיל בין מפתח שבדי לפטיש". ובכל זאת, יצאתי לדרך. קראתי בלוגים, צפיתי בסרטונים ביוטיוב (אלוהים, כמה סרטונים על החלפת גומייה!), וקניתי ארגז כלים נוצץ. הרגשתי כמו אישה סופר-וומן, מוכנה לכבוש את העולם, טיפה אחת בכל פעם.
אבל מהר מאוד גיליתי שהסרטונים האלה מטעים. הם תמיד מראים מישהו שמחליף גומייה בחמש דקות, כאילו זה הדבר הכי קל בעולם. במציאות? מצאתי את עצמי מתעסקת עם הברז הזה שעות, מתוסכלת, מזיעה, ונשבעת שלעולם לא אשתמש יותר באינסטלציה.
אבל אז עצרתי רגע. לקחתי נשימה. ושאלתי את עצמי: למה אני בכלל עושה את זה? האם זה רק כדי לחסוך כמה שקלים? האם זה כדי להוכיח שאני יכולה לעשות הכל בעצמי? או שאולי יש כאן משהו יותר עמוק?
וזה רגע המפנה.
קראתי מחקר של האו"ם (כן, גם שם יש מחקרים על מים!) על צריכת מים ביתית. המספרים היו מדהימים. כמות המים שמבוזבזת בגלל ברז מטפטף היא עצומה! אבל זה לא רק זה. זה גם האנרגיה שנדרשת כדי לנקות ולהזרים את המים האלה. פתאום, הטיפ-טיפ-טיפ הזה קיבל משמעות חדשה. הוא כבר לא היה רק רעש מעצבן, אלא תזכורת לאחריות שלי כלפי הסביבה.
הבנתי שאני לא רק מתקנת ברז. אני לוקחת חלק במשהו גדול יותר.
אז חזרתי לברז. הפעם, עם גישה אחרת. לא ניסיתי להיות מושלמת. לא ניסיתי להוכיח כלום. פשוט ניסיתי לעשות את הכי טוב שלי. ולא, לא הצלחתי בפעם הראשונה. או השנייה. או השלישית. אבל למדתי מכל כישלון. הבנתי איך הברז עובד, איך הגומיות מתבלות, ואיך למנוע את זה בעתיד.
ואז, יום אחד, זה קרה. סובבתי את הברז, חיכיתי... ושקט. שקט מוחלט. ניצחתי.
אבל האמת? הניצחון האמיתי לא היה הברז המתוקן. זה היה המסע שעברתי בדרך. למדתי על עצמי, על הסביבה, ועל החשיבות של לא לוותר. וגם למדתי שזה בסדר לבקש עזרה. בסופו של דבר, הזמנתי אינסטלטור מוסמך שיבדוק שהכל תקין. כי לפעמים, הכי חכם זה לדעת את הגבולות שלך.
אז מה המסר? אני חושבת שזה משהו כזה: לפעמים, הדברים הכי קטנים בחיים יכולים ללמד אותנו את השיעורים הכי גדולים. טיפ-טיפ-טיפ אחד יכול לשנות לך את נקודת המבט על העולם.
ואם תשאלו אותי, האם הייתי עושה את זה שוב? אולי. אבל בפעם הבאה, אני אדאג שיהיה לי קודם כל אינסטלטור בטלפון.
אבל רגע, מה אתן חושבות? האם גם אתן נאבקות ב"משימות קטנות" שהופכות למסעות גדולים? שתפו אותי בתגובות! מעניין אותי לשמוע על החוויות שלכן.
